גז"ד לחבר מועצה מקומית כרמל שעבר בצורה בוטה על חוקי התכנון והבנייה ע"י שמוש במבנים לממכר רהיטים בקרקע חקלאית

גזר דין

א.      כללי

1.       הנאשמים [הנאשם 1 שהינו מר יגאל אוליאל (להלן: הנאשם); והנאשמת 2 (להלן: הנאשמת) - חברת גלי רהיט (1989) בע"מ, שהינה בבעלותו של הנאשם] הורשעו לאחר ניהול הוכחות בעבירות הבאות: אי קיום צו בית משפט - עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן: החוק); שימוש בלא היתר במקרקעין - עבירה לפי סעיף 204(א) ו- 208 לחוק; שימוש חורג בסטייה מתוכנית במקרקעין - עבירה לפי סעיף 204(א) ו- 208 לחוק; איסור שימוש חורג בקרקע חקלאית - עבירה לפי סעיף 204(ג) ו- 208 לחוק.

2.             אחזור, בקצרה, על עיקרי הכרעת הדין:

2.1.    הנאשם הינו בעליה ומנהלה של הנאשמת - חברה למכירת רהיטים. הנאשמת פעלה במספר מבנים הממוקמים על קרקע חקלאית בצמוד לבית הנאשם במושב מגדים והידועה כמגרש 57 גוש 10551. מדובר במבנים המשתרעים על שטח כולל של למעלה מ 3,000 מ"ר.

2.2.    בתאריך 29/11/2004 נגזר דינם של הנאשמים בבית המשפט השלום בחיפה, במסגרת ת.פ. (שלום חיפה) 2245/02 (להלן: ההליך המקורי) בגין שימוש חורג במקרקעין ושימוש חורג בקרקע חקלאית

2.3.    בית המשפט הורה שהשימוש הבלתי חקלאי במבנים יופסק עד לתאריך 1/6/2005 (להלן: צו הפסקת שימוש) וכן כי המבנים יהרסו עד לתאריך 1/12/06 (להלן: צו ההריסה).

2.4.    הצדדים בהליך המקורי ערערו על פסק הדין, ובסופו של דבר, ככל שהדברים קשורים לענייננו, האריך בית המשפט המחוזי את מועד כניסתו לתוקף של צו הפסקת השימוש ונקבע, כי השימוש יופסק עד לתאריך 1/12/2005.

2.5.    בהליך שהתקיים בפני, לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי הנאשם לא מילא אחר ההחלטות שניתנו במסגרת ההליך המקורי ובמסגרת הליך הערעור. יחד עם זאת, טען הנאשם כי עומדת לו הגנה מן הצדק, וזאת משום הבטחות והתחייבויות שונות שניתנו לו על ידי גורמים מנהליים שונים, ושאפשרו לו, לטענתו, להמשיך לנהל את העסק וכן לא להרוס את המבנים. הנאשם התייחס בהקשר זה לשלוש תקופות זמן שונות:

2.5.1.         ממתן גזר הדין ועד ליום 1/12/2006 -  כזכור, השימוש הבלתי חקלאי במבנים הותר (לאחר האורכה שניתנה בבהמ"ש המחוזי) עד לתאריך 1/12/2005; וצו ההריסה היה צריך להיות מבוצע עד לתאריך 1/12/2006. קרי, היה קיים "פער" של שנה בין צו הפסקת השימוש לבין צו ההריסה. בהקשר זה, הפנה הנאשם לתכתובות (נ/1 ו נ/2)  בין מר כרמל סלע - ראש המועצה האזורית חוף הכרמל - לבין מר יגאל שחר, שכיהן אותה תקופה כממונה על המחוז במשרד הפנים. מהתכתובות וכן מהעדויות שנשמעו בנדון עלה, כי ניתן לנאשם "אישור" מהגורמים לעיל, לאיחוד המועדים, היינו - כי מועד סיום השימוש ומועד ההריסה יהיו עד לתאריך 1/12/2006.

בפסקה 12 להכרעת הדין קבעתי בהקשר זה, כי:" . . אני סבור כי יש לראות את השילוב בין המכתבים לעיל (נ/1, נ/2) בצירוף עדותו של מר כרמל, ככזה המוכיח כי אכן ניתן מצג לנאשם לפיו אוחדו שני המועדים, וזאת עד ליום 1/12/2006. בפועל, עד לתאריך 1/12/2006, חרף כניסתו לתוקף של צו הפסקת השימוש הרשמי (שכאמור לעיל, הוארך על ידי בית המשפט המחוזי עד ליום 1/12/2005), לא ננקטו הליכים משפטיים כנגד הנאשם".

בהמשך, הועלתה על ידי השאלה, באם הדבר מהווה הבטחה שלטונית מחייבת. בהקשר זה ציינתי (פסקה 13) כי:" סבורני, כי אין אנו נדרשים להעמיק בסוגיה זו. זאת נוכח העובדה שממילא הנאשם המשיך להשתמש במבנים ולא הרסם, גם לאחר  1/12/2006. גם אם אניח לצורך דיוננו, כי אכן ניתנה לנאשם הבטחה שלטונית מחייבת (בהתאם למבחנים שקבעה הפסיקה בעניין, ועל כך  נרחיב להלן), הרי שאין בכך כדי להועיל לנאשם, שכן בחינת המשכם של הדברים מלמדת כי הנאשם לא עמד במועדים לעיל".

2.5.2.          התקופה השניה אליה התייחס הנאשם החלה בחודש 2/2007. הנאשם טען, כי מר רון ניסטל (רע"נ פיקוח על הבניה במשרד הפנים) נתן לו ארכות שונות למשך שנה ומחצה.  בהכרעת הדין דחיתי את טענת הנאשם והראיתי מדוע לא ניתן לקבל, ולו מבחינה עובדתית, את טענות הנאשם, קל וחומר לא מבחינה משפטית, היינו - כי מדובר בהתחייבות של ממש.

קבעתי בהקשר זה, בין היתר, כי הנאשם לא עמד בהתחייבות שלשיטתו הוא לקח על עצמו (הריסת מבנים וכיוב') ולכן כלל הדיון ב"הבטחותיו" של ניסטל, היו חסרות תוחלת.

2.5.3.          התקופה השלישית לה טען הנאשם החלה בסביבות חודש  יולי 2009, וסיומה עם הגשת כתב האישום דנן, בתאריך  10/9/2009. בהקשר לתקופה זו, טען הנאשם כי הגיע לסיכום מתואם עם מר כרמל ועם הממונה על המחוז - מר יוסף משלב, כי באם יפעל להכשרת חלק מהמבנים הצמודים לביתו (מבנים הנמצאים בתחום ה"קו הצהוב" שקיימת אפשרות כלשהי ש"יוכשרו") וכן יפעל לפירוק יתר המבנים, הרי שלא יוגשו כנגדו הליכים משפטיים.

בהקשר לסיכום לעיל, הנאשם הצביע על מסמך בכתב (נ/3), עליו הוא ומר סלע חתמו. בהקשר לאותו סיכום אליו הפנה הנאשם ציינתי כי מר משלב  חזר בו מהסיכום, וממילא מדובר בסיכום שלא היה בסמכותו ליתן. זאת ועוד, הראיתי כי ממילא הנאשם לא עמד במרבית ההתחייבויות שמסר לגורמים השונים מאז שניתן גזר דינו של בית המשפט בהליך המקורי.

2.6.     סופו של דבר, דחיתי את טענת הנאשם כי יש לבטל את כתב האישום משום ההגנה מן הצדק, וציינתי, בין היתר, כי:" מדובר בהתנהלות של מי ששם לו מטרה אחת בלבד, והיא - דחיית הקץ, תוך פיזור הבטחות חסרות בסיס, מתוך ציפיה ותקווה, ככל הנראה, כי "מחר יהיה בסדר" (פסקה 32).

בפסקה 33 ציינתי כי:" נזכור את עובדות היסוד בפרשה, היינו כי אין מדובר בבניה לא חוקית שולית או זניחה (שגם ממנה אין להתעלם), וגם לא בבניה לא חוקית הנוגעת למגורים (מבלי להקל ראש בהפרת חוק שכזו), כי אם בבניה ושימוש בהיקף של אלפי מ"ר למטרות מסחר, המתקיימות משך שנים רבות ותוך הפרת צווי בית המשפט. מדובר בהפרות חוק בוטות וחריגות שנמשכות על פני למעלה מעשור. הנאשם מפר את צווי בית המשפט למעלה מ 7 שנים".

ובפסקה 35 ציינתי כי:". . . ישנם מקרים, בהם התנהגותה השערורייתית או לכל הפחות הבלתי תקינה של הרשות מובילה, במנותק משאלת אשמתו של הנאשם, לזיכויו של האחרון, וזאת משיקולי צדק. האם יהיה זה צודק במקרה דנן, להורות על זיכויו של הנאשם רק משום שגורמים שונים ברשות נעתרו לבקשותיו של הנאשם ? התשובה לכך הינה שלילית. הניזוק היחיד הוא הציבור בכללותו, שאת האינטרסים שלו הפקירו כל אותם גורמים אשר אפשרו לנאשם להמשיך והפעיל את עסקו תקופה כה ארוכה".